האמונה היא אחד היסודות המרכזיים שעליהם עומד האדם היהודי. אך האמונה האמיתית אינה מתגלה ברגעים שבהם הכול מסתדר, אלא דווקא בזמנים שבהם המציאות נסדקת: מחלות, קשיים כלכליים, בעיות בזוגיות, בילדים, בעבודה, באי־ודאות, במתח נפשי. הרב פותח בכך שמציאות החיים בנויה באופן כזה שהאדם ייאלץ לפגוש את הגבולות שלו — כדי לפגוש את האמונה.
אמונה אינה “בריחה מהמציאות”, אלא ההבנה שהמציאות עצמה נבראת בכל רגע מחדש על־ידי מי שאמר והיה העולם. כשהאדם מבין שהקב״ה לא רק ברא את העולם בעבר, אלא ממשיך לברוא אותו בכל שנייה — אז שום דבר אינו מקרה. גם מה שנראה כמכה הוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול.
הרב מסביר שאחד הגילויים הקשים של האמונה הוא הסתרה בתוך הסתרה — רגעים שבהם האדם לא רק שלא רואה את האור, אלא גם לא מבין מדוע אין אור. דווקא המקומות האלו מגדלים באדם עומק חדש.
כשאדם נשבר – משהו חדש נפתח.
כשהלב נדרך – הנשמה נפתחת.
כשאין תשובה – האדם לומד לשאול.
הרב מביא שלושה יסודות מרכזיים להתמודדות:
א. קבלה ללא כניעה
קבלה אינה ויתור. קבלה היא הבנה שהקושי אינו עונש, אלא תהליך. במקום לשאול “למה זה קורה לי?”, לשאול “לשם מה?”. שאלת ה"לשם מה" מחלישה את תחושת הקורבנות ומחזירה לאדם שליטה פנימית.
ב. יצירת משמעות בתוך הכאב
המשבר נהיה בלתי נסבל רק כשהאדם מרגיש שאין לו תפקיד בתוכו. ברגע שהכאב הופך למשימה — הכאב נושא את האדם. כמו אברך שאיבד את אביו והחל להקים כולל לעילוי נשמתו; כמו אישה שאיבדה פרנסה ומצאה את עצמה מחזקת נשים אחרות.
ג. התמדה יומיומית
הניסיון אינו מסתיים ביום אחד. לפעמים הוא שנים. שם מתגלה כוחו של אדם פשוט שלא מוותר על הדלקת נר שבת, על תפילה קטנה, על פרק תהילים בערב. דווקא התמדה קטנה מחברת את האדם לשמים גם כשאין כוח.
הרב מסיים בסיפור ארוך
על יהודי בצפון הארץ שהפסיד את עסקיו והגיע למצב שלא ידע איך יזרום מחר. במשך שנה הוא קם כל בוקר ואמר: “ריבונו של עולם, אני לא מבין כלום — אבל אני בוטח בך”. לאחר שנה שלמה של סבל, פתח עסק חדש, קטן ופשוט, שהפך תוך שנתיים לרשת של שלושה סניפים.
כששאלו אותו מה הסוד, אמר: “המשבר לא היה עונש. הוא היה בניין. לא הייתי אותו אדם לפניו.”